התמודדות עם אובדן אצל ילדים


התמודדות עם אובדן אצל ילדים

את א', בן 9, תלמיד כיתה ד' פגשתי במסגרת בית ספרית. ביום בו עלה לכיתה א' נפטר אביו ממחלת הסרטן שהתפרצה במהירות.

מנהלת בית הספר כבר הייתה מיואשת מהתפרצויות הזעם שלו והכעסים. בהתקפים הוא היה זורק כסאות על חבריו לכיתה והמורות ואף בורח מבית ספר, חופר כמו כלב מתחת לגדר ובורח.
בשלושה חודשים הראשונים של הטיפול היינו לוקחים ארנבון, בכלוב קטן, מהמרחב החי והולכים לשחק משחקים ברחבי בית הספר. א' היה תמיד חייב לנצח והיה משנה את החוקים תוך כדי כך שתמיד ינצח. אני שיתפתי פעולה אבל שיקפתי לו והיה לו ברור שאני נותנת לו לנצח. באחת הפגישות הוא ציין כבדרך אגב שאבא שלו מת ולא פיתח את העניין מעבר.


כמה מפגשים לאחר מכן ישבנו עם הארנבון על המגלשה וא' שאל מה יקרה לארנבון אם הוא יזרוק אותו מלמעלה. החזרתי עליו את השאלה והוא ידע להגיד שהארנבון ימות. ומיד לאחר מיכן הוא סיפר שהוא ניסה פעם לקפוץ מהגג ודוד שלו עצר אותו. לטענתו "מאז שאבא מת אין לי סיבה לחיות". א' חיבק את הארנבון והצליח להגיד שהוא כועס, כועס על כולם. חיזקתי אותו בצדק של כעסו והסברתי לו שמותר לכעוס. הצעתי לו רעיונות לפרוק את הכעס. א' בחר להכות עם מקל במשהו דומם.


החזרנו את הארנבון למרחב החי והצעתי לו לבנות מגדל מלגו ולפרק אותו במכה אחת. בכדי לעשות את זה היה צורך לפנות מקום ולהרחיק ממנו את החיות. א' התלהב מאוד, במפגשים הבאים הוא היה מגיע בריצה, מפנה מקום ותחיל להכות בלגו, הלגו קיבל שם של ילד, מורה, בן משפחה לפי הצורך. תוך פריקת הכעס הקפיד א' לשמור על מרחב נקי מבעלי חיים כך שאף אחד לא יפגע.


גם בימים שלו היו לנו פגישות הוא היה מגיע עצמאית למרחב החי ומבקש מהאחראית להכות בלגו.

בתחילת אחד המפגשים הוא נקרא ע"י המורה לברור בכיתה על מקרה אלימות. הברור הביא להתפרצות זעם קשה בנוכחותי, כשאני מנסה מצד אחד לתת מקום לכעס שלו ומצד שני לשכנע אותו להישאר בבית ספר תוך שהוא מנסה לצאת תחת הגדר. לאחר כחצי שעה הוא הצליח לצאת אך לא ברח הביתה ונשאר בטווח העין שלי. אמרתי לו שאני חוזרת למרחב החי ומחכה לו. זה לקח כ-4 שעות עד שהוא נכנס שוב למרחב החי והתיישב בצד. הארנבונים מיד ניגשו עליו. מהרגע שהוא ישב רגוע הם רצו בנוכחותו ולא עניין אותם מה קרה לפני.
מאותו יום הייתה פריצת דרך בקשר בינינו. א' היה מגיע למרחב החי ומתחיל לחתוך ירקות לחיות. הוא היה חותך קצוץ תוך כדי שיחה על אבא שלו, על היחסים עם אמא. החתיכות הקטנות של הירקות שיקפו את הנפש המפורקת שלו. הוא חשף בשיחות אלו אלימות פיזית מצד האמא מה שהביא לטיפול משפחתי ברווחה. את הירקות החתוכים הוא הקפיד לחלק שווה בשווה כין החיות. לאט לאט הוא פיתח אמפתיה כלפי החיות ובעקבותיה כלפי אנשים.
התפרצויות הזעם הלכו ופחתו וגם כשקרו היו מופנות כלפי הקירות והשולחנות ולא כלפי אנשים.

שלוש שנים אחרי מותו של אביו התפנה א' להתמודד עם המוות ולעכל אותו.